שחיטה הותרה רק בפתח אהל מועד

שחיטה הותרה רק בפתח אהל מועד

"איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה… ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'. דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" (יז,ג-ד).

נחלקו הראשונים כיצד להסביר את האיסור הנ"ל.    

רש"י - במוקדשין הכתוב מדבר

וזו לשון רש"י "במוקדשין הכתוב מדבר". אדם שהקדיש בהמה לקרבן, אסור לו להקריב אותה מחוץ לחצר אוהל מועד, אבל בהמה של חולין מותר לשחוט ולאכול מחוץ לחצר אוהל מועד, כיון שבהיות בני ישראל במדבר הותר להם בשר תאווה [עפ"י

הרמב"ן בדעת רש"י, עיין דברים יב,כ ברש"י ובשפתי חכמים שם].

רמב"ן - מדובר גם בבשר חולין

הרמב"ן מסביר את הפסוקים כדעת ר' ישמעאל, שהפסוקים מדברים גם על בהמת חולין, שלבני ישראל נאסר "בשר תאוה" בהיותם במדבר, ואדם שחשקה נפשו בבשר – צריך היה להקדיש בהמה ולהקריב אותה בחצר אוהל מועד כקרבן שלמים, את האימורים הכהנים יקטירו על המזבח ושאר הבשר ינתן לבעל הבהמה.

נלע"ד בעזה"י להסביר מעט [טעמי תורה נשגבים מבינתנו] את טעם האיסור לאכול "בשר תאוה" במדבר לפי שיטת הרמב"ן, וכן להסביר מדוע דוקא לדור המדבר נאסר בשר תאוה, ואילו לדור שנכנס לארץ ישראל הותר לאכול בשר חולין.

הרמב"ן כתב טעם ודייק אותו מהפסוקים והוא: כיון שהגיעו לארץ ישראל והיו רחוקים מביהמ"ק הותר להם בשר תאוה.

בשר תאווה

מהמילים "בשר תאווה" שנקטו חז"ל (על פי הפסוקים בפרשת ראה) משמע, שמטרת האיסור היתה לחנך את בני ישראל לשלוט בתאות האכילה ולמעט אותה. לאכול על מנת לעבוד את ה' ולא לאכול על מנת לחיות על מנת לאכול וכו'. לפי טעם זה יתכן להסביר כך: דוקא לדור המדבר נאסר בשר תאווה משום שהיו מוחזקים במידה רעה זו של תאוות אכילה, כמו שמצאנו בפרשת בהעלותך שבני ישראל התלוננו על מרע"ה "ויאמרו מי יאכלנו בשר, זכרנו את הדגה… את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (יא,ד-ה) ומאסו במן מרוב תאוותם, ולכן היה צריך לחנך אותם.

מסתבר מאד שתאווה זו באה להם בהשפעת תרבות מצרים שנמשלו לחמור בפי הנביא לרוב חומריותם והליכתם אחרי התאוות. ואשר על כן, הדור הנכנס לארץ שהיה מזוכך מהשפעת מצרים לא היה משוך אחר תאוות האכילה ולכן הותר להם בשר תאווה בארץ ישראל.

יתכן להסביר, שדור המדבר בהשתחררו מעול מצרים ויציאתו מעבדות לחירות, הרגיש צורך נפשי עז של פורקן, של השתחררות מהעבדות שהגבילה אותו ולכן נמשך אחר אכילת הבשר ללא גבול כדרך בעלי חורין, ורצה הקב"ה ללמדם שבן חורין אמיתי הוא האדם שלא כבול במאסרי הגוף ותאוותיו אלא שולט בהם ומכווין אותם למען מטרה נעלה של עבודת ה'.

ולכן, לדור הנכנס לארץ, שנולד לתוך מציאות של חופש ולא נמשך כל כך לתאוות האכילה לא נאסר לאכול "בשר תאווה".

כנגד הזביחה לשעירים

נלע"ד בעזה"י שעיקר הטעם שונה, והוא על פי מה שכתוב בסוף פרשיה זו: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם…" (יז,ז). וזו לשון רש"י "לשעירים – לשדים".

בני ישראל למדו מהמצרים לשחוט את הבהמות לשדים, ועל מנת להוציאם ממחשבתם זו הוצרכו להקריב כל בהמה במשכן, כיון ששם לא יוכלו לשחוט לשדים כיון שהכהנים נמצאים שם ובודאי היו מלמדים אותם למי לזבוח והיו משגיחים עליהם. לכן, בסוף תקופת המדבר, אחרי שנעקרה טעות זו והדור שנכנס לא הכיר את המצרים וטעויותיהם, הותר להם לשחוט מחוץ למשכן.

על פי פרוש זה נבין היטב מה שלכאורה יתרה התורה בכותבה "והביאם לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן" (יז,ה). מדוע התורה הוסיפה "אל הכהן"? אלא ללמדנו שמטרת הקרבת הבהמה באוהל מועד היא מפני שהכהנים נמצאים שם והם ידריכו את המקריבים.